הגדרת הרגשה

בפרק ב הלכה ו הרב מתאר שלושה סוגים של נשים:

(1) יש שמדייקות מאוד בהבחנת תחושותיהן, עד שמתוך כלל התחושות יודעות להבחין בתחושה הדקה של פתיחת הרחם או צמרמורת בעת שרירית הרחם מתחילה להתפרק ולצאת בדימום. (2) ויש שמרגישות הרגשה כללית שווסתן עומד להגיע, ומתוך כך, כאשר הן חשות שנוזל מהן דבר לח, הן יודעות בוודאות שמדובר בדם הווסת. (3) וישנן נשים שפחות ערניות לכלל התחושות הללו, ורק בעיצומו של הווסת, כאשר דם רב זב מהן, מתגבשת בתודעתן תחושה ודאית שיוצא מהן דם וסת.

1. אתחיל מהמקרה השלישי, לדעת הרב אישה שיוצא לה דם רב ללא הרגשה טמאה מהתורה רק בעיצומו של הוסת, הנימוק לכך שאז: "מתגבשת בתודעתן תחושה ודאית שיוצא מהן דם וסת".

לכאורה הסבר זה קשה, הרי היא לא מרגישה וגזירת הכתוב היא שאישה צריכה להרגיש כדי להיות טמאה, ואיפה מצאנו מושג כזה של 'תודעת וסת'?! ולכן שאר הפוסקים כתבו שע"כ אישה כזאת מרגישה ולא שמה לב, מפני שלא יתכן שהיא תהיה טהורה מהתורה, ואי אפשר לומר שהיא טמאה מהתורה בלי הרגשה.

2. בנוסף לכך לשיטתו של הרב קשה, לכאורה גם נשים שלא מרגישות, מכיוון שהן רואות בזמן שהן רגילות לראות בו הן מבינות ובטוחות שהדם שהן רואות הוא דם וסת וכבר בתחילת ראייתן ולא רק בעיצומו של הוסת יש להן 'תודעת וסת'.

3. וגם המקרה השני לא מובן לי, מדובר באישה שמרגישה הרגשות קדם וסתיות (והרבה פעמים זה בזמן שצריך להגיע הוסת) ולדעת הרב רק אם היא הרגישה שנוזל ממנה דבר לח היא טמאה מהתורה כי רק אז יש לה ודאות שהדם שיוצא ממנה הוא דם וסת. ולכאורה קשה, אישה כזאת גם אם היא תראה דם בלי הרגשה של זיבת דבר לח, יש לה ודאות ומודעות שדם זה הוא דם וסת, שהרי היא הרגישה תחושות קדם וסתיות וזה הזמן שהיא אמורה לראות בו. ואני חושב שכך המציאות אצל נשים רבות. לפי דברי הרב אם היא לא הרגישה זיבת דבר לח היא לא טמאה מהתורה למרות שברור לה שהיא רואה דם וסת ויש לה 'תודעת וסת'?

נראה שהכלל המשותף כמעט לכל הערותי הוא שלכאורה קשה לומר שמטרתה של ההרגשה  היא כדי ליצור 'תודעת וסת', כי תודעת וסת יכולה להיות גם בלי הרגשה בעת יציאת הדם, אלא הצורך בהרגשה בעת יציאת הדם הוא גזרת הכתוב, שגם אם מכל מיני סיבות אישה בטוחה שיוצא לה דם וסת היא לא טמאה מהתורה עד שתרגיש.