אכילת שרצים זעירים שאדם רגיל לא רואה

המצב שאתה שואל עליו הוא כמובן אסור.
המדובר בספר הוא על שרצים ש*העין* לא יכולה לראות בראייה רגילה, גם כשהעין מכוונת למקום שהחרקים נמצאים שם.

לדעתי הדיון על שרצים הוא לא האם מותר לאכול שרץ קטן שאתה כעת רואה מולך - זה ודאי אסור, אלא עד כמה צריך לטרוח להסיר מהירקות והפירות שרצים קטנים מאוד, שאינך יודע על קיומם על רק מבחינה סטטיסטית סביר שהם שם. לכן, כיון שלפי דיני תערובות איסור שנתערב בהיתר ובטל מותר באכילה - יש מקום לדעה המקילה שלא לחפש אחריהם בצורה מטריחה מאוד. בנוסף מצטרפות לזה עוד סברות חשובות של 'דבר שאינו מתכוון', ודעת הראשונים (רש"י וראבי"ה) שלא חל איסור שרצים על שרצים שרחשו בפרי מחובר לקרקע. ועוד כמה סברות חשובות, תוכל לעיין שם.

אני רוצה קצת להרחיב בהסבר המחלוקת:
כולי עלמא מסכימים שהתורה אסרה לאכול שרצים, אפילו קטנים ביותר.
אלא שברור שלדבר יש גבול שהרי אחרת יהיה אסור לנשום אוויר בעקבות החיידקים שבו.
הגדר אותו נתנו המחמירים הוא שכל דבר שעין אדם לא יכולה לראות אינו מוגדר כבעל חי, וממילא מה שלא נאסר הוא מה שעין אנושית אינה רואה. מכיוון שבתנאים מיטביים של מומחיות וניסיון, תאורה, תזוזה של בעל החיים וכו' ניתן לראות אפילו שרצים זעירים מאוד מאוד ההגדרה הזו חידשה סידרה של איסורים לגבי מוצרים שונים (תותים, תירס, איקרית קמח, ירקות עלים וכו') שהרי האדם הפרטי במטבח אינו רואה חרקים אלו וממילא אין לו דרך מעשית לבדוק את הירק מחרקים כאלו. למעשה הרב ויא מתאר שבתנאים מיטביים ניתן לראות אפילו חיידקים מסויימים. לפי דעה זו יוצא שאבותינו אכלו חרקים אסורים.
לדעת הרב מלמד (ואחרים), אף ששרצים כאלו הם בגדר בעלי חיים איסור התורה לא חל אלא על דבר שהאדם רואה, או יכול לראות בתנאים המציאותיים הסבירים. ומכאן שאם האדם בדק באופן סביר ולא ראה את החרק שוב אין כאן איסור. זה דומה לכך שהאתרוג נבדק מ'מרחק נטילה' וגם ריבוע של תפילין וכד' נמדדים על ידי 'האדם הסביר'. הרב מלמד תומך את דבריו בסברות הלכתיות נוספות שהוזכרו על ידי הפוסקים (ביטול ברוב, מתעסק, הנאת מעיו וגרונו ועוד) עיין שם בהערה.
אגב, לאחרונה נמנו סברות אלו גם על ידי הרב אשר וייס כאן https://www.youtube.com/watch?v=AsCqCO99SJ0 (אינני יודע אם זה משום שראה את פניני הלכה או שכיוון לדברים מדעתו).

א

עיין גם כאן