| ♥ 0 |
בפניני הלכה זמנים ה, א, נכתב בענין ל"ג בעומר כך: "טעם השמחה… ויש מפרשים, שגם לאחר ל”ג בעומר מתו התלמידים, אלא שביום ל”ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם התפשטה התורה בעם ישראל, ועל כן שמחים בל”ג בעומר (פר”ח תצג, ב). ויש אומרים, שבל”ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, שהם המשיכו את מסורת התורה (כה”ח תצג, כו, עפ”י שער הכוונות)…".
ראשית, נראה לי שהמעיין בדברי הפר"ח רואה שלא לכך כוונתו. הוא אומר שאם השמחה בל"ג בעומר היא על כך שפסקו מלמות הדבר אינו מובן, שהרי כולם מתו [והרי שנקט כאן שהם פסקו מלמות כבר בל"ג בעומר!] ולכן כותב שאז החל ר"ע ללמד את התלמידים החדשים. שנית, הרי בגמ' כתוב שאחרי מות התלמידים הראשונים היה "העולם שמם", כלומר שאת התלמידים החדשים הוא לימד רק אחרי שהתלמידים הישנים מתו כולם, וראה במאמרי [אותו אנסה לצרף כאן] "האם תלמידי ר"ע מתו במרד בר כוכבא" נספח ב', שם דנתי במי שרצה לטעון אחרת. לסיכום – נראה לי שלדעת הפר"ח התלמידים הפסיקו מלמות בל"ג בעומר (דלא כשיטת השו"ע), ובאותו יום, או באותו היום לאחר שנה, ר"ע החל ללמד את תלמידיו החדשים [או שסמך אותם באותו היום]. ייתכן שדברי הפר"ח אמורים אף לפי השיטה שהם פסקו מלמות בל"ד בעומר, שאז השמחה בל"ג בעומר לפי הפר"ח היא מפני שהתחלת הלימוד לתלמידים החדשים היה בל"ג בעומר, אך לא באותה השנה אלא בשנה שאחריה.
סומן כספאם
|