| ♥ 0 |
[אני כותב מבלי לעיין בסוגיא לעומקה, ומ"מ הצצתי בכמה ספרי אחרונים ומלקטים]. בפנה"ל ברכות יב, ז, מובא ששנים שאוכלים יחד לחם [לאו דווקא בשבת] – טוב שאחד יברך המוציא גם עבור חבירו. וכן מובא שם שהאוכלים פירות בתוך הסעודה טוב שאחד יברך עבור כולם. וכן מבואר שם שלספרדים האוכלים יחד פירות[ אפי' שלא בתוך הסעודה] טוב שאחד יברך העץ עבור כולם. וכלל לא נזכר שם שהאחרונים כתבו שהמנהג איננו כך [אלא נהגו שלעולם אין אחד מוציא את חבירו אא"כ בסעודת שבת וכדו', וכן כשיש איזה ספק או צורך וכו'], והאחרונים נתנו לזה כמה טעמים, ורק בהרחבות צויין לדברי האחרונים (שועה"ר, חיי"א, משנ"ב, ערוה"ש, ועוד). להבנתי, אמנם נכון שהמובא בפנה"ל הוא עיקר הדין, ולכן מובן שיש מקום לפסוק שכך ראוי לנהוג [אף שלא אתפלא אם אחרים יתנגדו לכך], אולם מוזר בעיני מדוע לכתוב כך בפנה"ל בפשטות, מבלי להזכיר שזה כנגד המנהג אותו הביאו האחרונים. אילו הפנה"ל היה דומה לשו"ת דבר חברון [פסקי הגר"ד ליאור] דהיינו היה ספר של "פסקי הרב אליעזר מלמד" אז זה היה מובן, אבל לטעמי מכיון שהפנה"ל מסכם את דברי כל הדעות וכו' והפך לספר בסיסי בבתים ומוסדות, אם כן כיצד ייתכן לא להזכיר את המנהג הנפוץ?! הרי אדם שיקרא את הפנה"ל לא רק שיתבלבל, אלא שאח"כ יבלבל את הוריו ואחיו, ויסביר לרב ביהכנ"ס שהרב טועה, וכו'…. והכל בגלל שחסר משפט קצר שכותב שהמנהג הוא כמובא במשנ"ב, [ועל זה אפשר להוסיף שמ"מ ראוי לדעת הפנה"ל לנהוג כעיקר הדין].
סומן כספאם
|