משמע שצריך לחשב פי שישים כנגד מה שנכנס מהכף לתבשיל גם כשמדובר בכף מתכת שלא ניקו כראוי, וקשה, שהרי אין באמת טעם בלוע בכף והבעיה היא רק בלכלוך שיש ע"ג הכף ולכן רק כנגדו צריך לחשב פי שישים, וכפי שאמרתי נראה שבדרך כלל גם כשלא ניקו טוב יש פי שישים כנגד אותו לכלוך.

לפי מה שכתבתי לעיל יוצא שיש שלוש מדרגות בנקיון כלי מתכת וזכוכית:

1.       נקיים היטב עם סבון כמקובל בימינו – אין דין נ\"ט בר נ\"ט ומותר בשעת הצורך לבשל בהם מאכל פרווה ע\"מ לאכול עם בשר או חלב.

2.       \'לא ניקו היטב עם סבון כמקובל בימינו\' (=\"רחוצה יפה שאין שומן דבוק בה\" בעבר) – השמנוניות מהמאכל שבישלו קודם בכלי נחשבת בלוע ובזה נאמר דין נ\"ט בר נ\"ט.

3.       \'לא הודחה יפה\' אפילו בעבר – אסור לאכול את מה שבישלו עם חלב אא\"כ יש פי שישים.

שאלתי היא איך יודעים מתי הכלי נחשב כמו מספר 2 ומתי כמו מספר 3, כלומר איך אפשר לדעת אם הכלי הגיע לרמת נקיון כמו שהגיעו אליה בעבר או שאפילו בעבר זה לא היה נחשב נקי מספיק?

בנוסף לכך נלע\"ד שמהכתוב בספר עלולים להבין שגם אם הכלי ממש מלוכלך יש בו דין נ\"ט בר נ\"ט שהרי גם כלי כזה הוא בכלל \"לא נוקה היטב עם סבון\".

שאלה נוספת שעלתה לי, על עצם החידוש להגדיר את מספר 2 כבלוע ושחל עליו דין נ\"ט בר נ\"ט ודין איסורא בלע (כמבואר בפנה\"ל לג,10). לכאורה בכלי כזה תמיד יהיה פי שישים כנגד השאריות שלא נוקו, ולכן לכל הדעות אם בישלו בסיר בשרי כזה מאכל פרווה מותר לאכול אותו עם גבינה, כפי שכתב השו\"ע שציטטתי לעיל. וכן אם אפו בתבנית בשרית כזאת מאכל חלבי לא צריך להכשירה בליבון מפני שלא נוצר איסור בשר וחלב, ומספיק להכשירה בהגעלה, כדין היתרא בלע.