מקובל לומר שעיסה רכה היא זו הנשפכת, כלומר שאפשר להוריקה מכלי לכלי, ואם יניחו ממנה על צלחת, תתפשט לצדדים. וכ"כ החזו"א נח, ט: "היינו נשפך ונרוק". וכ"כ שש"כ ח, ח, הלש"ב יג, ו, והרבה אחרונים.

ואמנם כתב בשו"ע (רח, ו): "ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתייה מברך עליו שהכל". ובגמ' ברכות לח, ב, משמע שמשווים הלכות שבת להלכות ברכות. ולפי זה יוצאת חומרא גדולה, שכל שאינו ראוי לשתייה ממש נקרא עיסה עבה וגיבולו אסור מדאורייתא, ורק הראוי לשתייה הוא עיסה רכה שגיבולו אסור מדרבנן. וכ"כ במנו"א ח"ב, ט, יב.

אבל דבריו אינם נכונים להלכה, כי יש לחלק בין הלכות ברכות להלכות שבת, וכפי שכתב בשביתת השבת (בא"ר לו): "ולא דמי שבת לברכות, רק האי כדיניה והאי כדיניה, לגבי ברכות כל שסועד את הלב מברך במ"מ, ואינו מברך שהכל נהיה בדברו רק אם הוא לשתייה גמורה, משא"כ גבי שבת כל שאינו קשה כ"כ עד שיתהוה גוש אחד בקמח נקרא בלילתו רכה ואין איסור גיבולו אלא מדברי סופרים". (ומבאר שזה שבגמ' ברכות לח, ב, הקשו מדין שבת על דין ברכות, מפני שהיו רגילים לעשות רק שני אופנים של עיסות, או עבה לגמרי לאכול ולשבוע, או רכה לרפואה, ודייקו ממה שכתוב בוחשין שאין מדובר על עיסה עבה).