ולענ"ד היה יותר מדויק להציג את דעת המקילים בביאור הגמרא בערך כך: "לדעת המקילים, גם כאשר האשה סבורה שהרגישה שיצא מרחמה דם, אם הרגשה זו היתה לאחר הטלת מי רגליים או בדיקה פנימית או חיבור, במקרים מסוימים כשיש עוד צד להקל (כגון ששלא בדקה את עצמה מיד לאחר התשמיש או הניחה את העד תחת הכר וראתה מראה עגול) תולים את הרגשתה בפעולות אלו, כלומר פעולות אלו הן להקל ולא להחמיר, ולשיטתם יוצא, שאם היא לא הרגישה וראתה דם אחרי פעולות אלו, אין שום מקור להחמיר ולחשוש שמא הרגישה והיא טועה בהרגשתה, גם כשאין עוד צד להקל".

* וכך פירש נטע שעשועים: "לא ידעתי מה ראה על ככה להסב לשון הש"ס לדרך זרה שאינה במשמעות הלשון, ואדרבה מוכח להיפך ממה שפירש רש"י ועגול להכי טהור דאימור הרגשת עד הוא הרי שאנו אומרים שהיא טועה במה שאומרת שהרגישה וזה פשוט עד שלא ניתן להכתב מרוב פשיטותו"

כו\"פ קפג,א ביאר שיש שתי אפשרויות לפרש את הגמרא –  יש כאן ב\' פנים, או כפשוטה, דודאי מיירי דהיא אומרת דארגשה, רק לאחר זמן פטורה מקרבן דאמרינן אפשר שטעתה בהרגשת שמש או עד וכו\', ולפ\"ז כשאומרת שלא הרגישה טהורה מן התורה, או הפירוש דהיא אומרת שלא הרגישה, רק דאנן אמרינן מסתמא הרגישה, רק היא חושבת שלא הרגישה כי תולה הרגשתה בהרגשת שמש או עד וכו\', ולפירוש זה אפי\' אומרת שלא הרגישה הוי חשש איסור דאורייתא, דטעתה בהרגשת שמש או עד.

כלומר הפירוש לפי המקילים בגמרא הוא: לעולם מדובר באמת שהאשה הרגישה אלא שאנו מקילים לתלות שמה שהרגישה זו הרגשת עד, שמש או מי רגלים.

וכך פירש נטע שעשועים: \"

לכן הצגת המחלוקת בביאור הגמרא, שבתחילת ההערה היא מדויקת.

שים לב שבגמרא מדובר בעד שנמצא תחת הכר, ועל העד יש כתם עגול. במקרה כזה אומרים המקילים שאע\"פ שאומרת שהיא הרגישה היא טהורה. ומכך שלא פירשו את הגמרא כמו המחמירים אין שום מקור לחידוש שאם היא לא הרגישה ובדקה את עצמה בדיקה פנימית, או תשמיש אומרים שהיא טועה בהרגשה וטמאה מהתורה.

אמנם גם מקילים מודים שבמקרה שבדקה את עצמה בדיקה פנימית (ולא הניחה את העד תחת הכר) היא טמאה מהתורה, כמו שכתב הרמב\"ם אסו\"ב ט,א – ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה\"ז בחזקת שבא בהרגשה.

וכ\"כ נטע שעשועים: \"מחוורתא דמלתא דדברי הרמב\"ם ככתבם וכפשטם מ\"ש ה\"ז בחזקת שבא בהרגשה היינו ככל חזקה שבש\"ס שהיא בדבר המסופק…על כרחך ודאי שישנו במציאות שיהה בהזדמן לפניה ויקר מקרה דלא יהבה דעתה אי הרגישה או לא… אלא דבסתמא לא חיישינן לזה… והא דלא משני הש\"ס בר\"פ הרואה ג\"כ הכי כבר כתבתי שאין זה קושיא\"
וקודם לכן כתב שאין זה קושיא מפני ש: \"נקט רבותא טפי להתירא אע\"ג שהיא אומרת שהרגישה מ\"מ בעגול טהורה דתלינן לקולא\"\".

כלומר אם לא נתנה דעתה והיא מסופקת אם הרגישה בזה כתב הרמב\"ם שטמאה מהתורה, אך ב\'סתמא\', כלומר במקרה רגיל שהיא שמה לב ונותנת דעתה ואין לה ספק אם הרגישה או לא, אלא ברור לה שלא הרגישה – לא טמאה מהתורה.

לכאורה הציטוט שלך מהמשך דבריו של הנטע שעשועים לא מדויק, מצ\"ב תמונה של הציטוט המדויק.