שלום,
נימוקים מורחבים ובהם התייחסות מנומקת לשאלתך, אפשר למצוא בקישור הבא. https://yhb.org.il/shiurim/puah001/
בקצרה:
ההיתר היסודי של "תלייה במכה", נובע מכך שיש "ספק סביר" שמא הדם שלפנינו, איננו דם טמא, אלא דם מכה. נחלקו ראשונים ואחרונים, באיזה מצב הספק המדובר מספיק משמעותי - על מנת להקל על פיו. (האם די שהאשה תאמר שיש לה מכה, או שרק אם אומרת שיש לה מכה שיכולה להוציא דם, או שמא רק כאשר אומרת שהדם הזה שלפנינו - הגיע ממכה. ועוד זה משתנה, האם רואה דם בזמן וסתה, או שמא ראתה דם שלא בשעת וסתה, וכו' וכו', יעויין שו"ע יו"ד קפז, ה - ו, ונו"כ שם)
הסברא להקל: ההסתברות שמקור הדם הוא אכן ממכה, באשה בעלת הת"ר, גבוה יותר מהרף הנדרש בכדי לתלות במכה. (ודאי לדעה השו"ע המקילה, שתולים אפילו באשה שאומרת שיש לה מכה, ואינה יודעת שמוציאה דם, אך גם לדעת הרמ"א ושיטות אחרונים מחמירות יותר) וממילא הדין להקל.
השאלה העיקרית, איננה שאלה עובדתית, האם יש מכה או לא, כי הרי אין לאשה כלים לומר זאת בוודאות. אלא השאלה היא, האם יש הסתברות מספיק טובה, שמקור הדם ממכה. וכאשר יש סיבה מספיק טובה - תולים להקל. (כעין דברי השו"ע קפז, ז גבי אשה המוצאת דם בבדיקות, תמיד אך ורק בצד מסוים - שתולים במכה)
בלשון אחרת, עצם הימצאות ההת"ר - היא ה"מכה" ההלכתית. כלומר, זו הסיבה שמעוררת את הספק באשר למקור הדם, שמכוחו תולים להקל.
ומה שהפוסקים החמירו ב"ספק מכה", היינו כאשר אין אינדיקציות לפצע, אלא פשוט איננו יודעים כלום. שבמצב זה, אין לנו מספיק ספק, על מנת לתלות במכה. אך אם יש לנו סיבה טובה שמעוררת את הספק שמא הדם מהמכה - אז אכן תולים במכה להקל.
נרשם על-ידי אנונימי