גוי שהפריש תרומה מפירותיו

כתוב בפניני הלכה כשרות ח,יא: "נכרי פטור מלהפריש תרומות ומעשרות שגדלו בשדהו… אבל אם ירצה יוכל להתנדב ולהפריש תרומות ומעשרות מפירותיו… יש אומרים שזו תקנה מדברי חכמים (רמב"ם…) ויש אומרים דכן הדין מהתורה… (רש"י…)"

נראה שהרב מדבר כאן על פירות ששייכים לגוי לגמרי והגוי בעצמו גמר את מלאכתם ואז הפריש מהם תרו"מ. ואם כן, אז לכאורה הדברים לא נכונים מפני שלדעת רש"י ותוס' התרומה לא חלה לא מהתורה ולא מדרבנן. ומה שאמרו שהתרומה חלה מהתורה זה רק כשהגוי הפריש לפני מירוח, שאז הפירות לא נפטרו לגמרי. לכן אני מציע להוריד לגמרי את הדין הזה מפני שהוא לא מעשי ושנוי במחלוקת גדולה בראשונים.

מקורות:

בקידושין מא,ב מובא שלדעת חכמים גוי יכול להפריש תרומה מפירותיו – ותרומתו חלה מהתורה (והמקור לכך פירש רש"י – והקדש העובד כוכבים הקדש כדילפי' (חולין דף יג:) מאיש איש לרבות את העובדי כוכבי' שנודרים נדרים ונדבות כישראל. גיטין כג,ב ד"ה 'שתרמו את') ואם זר אכל מתרומתו חייב חומש, ולכן צריך פסוק שילמד שגוי לא יכול להיות שליח אפילו לגבי תרומה. ופירשו הראשונים שדין זה נאמר דווקא כשפירות הגוי חייבים בתרו"מ (רש"י – כמ"ד מירוח הגוי לא פוטר. תוס' – כשמירח הגוי ברשות ישראל. רמב"ן, רשב"א וריטב"א – שהגוי הפריש קודם המירוח).

ובמנחות סז,א גתוס שאפילו למ"ד מירוח הגוי פוטר מתרו"מ גזרו חכמים להפריש משום בעלי כיסים, אנשים עשירים שיש חשש שינסו להיפטר מהפרשת תרו"מ ע"י השתמשות בגוי בכלל גזרה זו אמרו שם בברייתא שאם גוי מירח את הכרי והפריש תרו"מ – תרומתו תרומה. ומרש"י (ד"ה 'וחלה') ותוס' (ד"ה 'גזירה משום בעלי כיסין') מוכח שתרומתו תרומה רק אם הגוי הפריש לאחר שהתגייר, שאז התחייב בהפרשה משום גזרת 'בעלי כיסים', אך אם גוי הפריש מהפירות בעודו גוי אין תרומתו תרומה מפני שהפירות פטורים לגמרי מתרו"מ.