בכדי להקל על הקוראים, אעתיק את תחילת התגובה:
שלום לכבוד הרב אלמוני מועדים לשמחה!
בתשובות באתר האינטרנט "דין" התייחס לאחרונה רב משיב לרב אליעזר מלמד שליט"א ובעיקר לספרו "מסורת הגיור" (הר ברכה תשפ"ג). בספר זה עסק הרב מלמד בשיטות הפוסקים השונות – דעות המחמירים לגווניהם ודעות המקלים לגווניהם – בשאלה האם לגייר קרובי ישראל שלא עתידים לשמור מצוות כדתיים. יש להעיר שמשום מה, בתגובותיו לא הזכיר הרב המשיב את הרב מלמד בשמו.
מסורת הגיור הוא חיבור רחב ביותר (כ-900 עמודים), הכולל שני שערים, כ"ח פרקים, ומאות תתי פרקים העוסקים בשאלה זו מזוויות רבות: גיור לשם נישואין, נטען על הנכרית, הצלה מהתבוללות, שיקולים כלליים שונים, משמעות קבלת המצוות, ביטול גיור, בית הדין, כהן וגיורת, גיור קטן, מילת בן הנכרית ועוד. תשובותיהם של כ-250 פוסקים לארצותיהם נסקרו בהרחבה, כל רב בפרק בפני עצמו.
כמה טענות נמנו בין דבריו של הרב המשיב. טענה ראשונה: "הספר ברובו הגדול ובכל המובאות שלו מכל הפוסקים הידועים בכל הזמנים, אינו מצליח להביא הוראה מפורשת לדבריו וגם לא מתיימר להביא", וכתב: "אם היה מקור מפורש כזה בדבריהם זה משהו אחר, אבל גם הכותב אינו טוען לכך".
לצערי אין לי אלא להסיק מדבריו, שהמשיב שלא קרא את הספר אותו הוא מבקר. הרי ספר "מסורת הגיור" בהחלט 'מתיימר' –לשון לא מקובלת ולא נעימה בה נקט המשיב – במפורש להציג דעות של פוסקים: " המבארים שאפשר לגייר לאורח חיים חילוני בעל 'זהות יהודית'" (עמ' 178), כלומר פוסקים שכתבו בהדיא שאפשר בשעת הדחק לגייר קרובי ישראל שלא יקיימו אורח חיים דתי. עניין זה נשנה כמה וכמה פעמים בספר.
כהמשך לטענה שגויה זו, המשיב טוען שבספר מסורת הגיור לא הובא שום מקור התומך בטענה האמורה, "למעט תשובה אחת תמוהה במשפטי עוזיאל". מעבר למחאה על דברי הביזוי כלפי גאון עולם ומגדולי הדורות האחרונים הרב עוזיאל, שכתב תשובות רבות מפורשות ומבוארות היטב בנושא (ראו מסורת הגיור עמ' 803 והלאה), אולם בפועל הובאו גם הובאו דברי פוסקים רבים, ומהם אדגים אחדים.
הרב שלמה דוד כהנא, ראב"ד ורבה של וורשה, מגדולי גאוני אירופה שלפני המלחמה נשאל מספר פעמים: "איך להתנהג עם הבאים להתגייר שיודעים בבירור שאין מקבלים עול מצוות כלל וכלל" והשיב בעקביות: "אודות גירות של הידועים שאין מקבלים עליהם עול מצוות, הנה הגאון רבי אברהם יצחק קוק מאריך בזה בספר דעת כהן ומסקנתו אם אומרים בפה או בכתב שמקבלים עול מצוות, הגם שידוע שלא יחזיקו אין מרחקין אותם בשעת הדחק" (נחמת שלמה סי' לה. וראה גם ויען אברהם יו"ד מט; בן לאשרי (תשע"ח) מז-מט ; מסוה"ג, עמ' 811–817, יעויי"ש בהרחבה).
הרב חנניה גבריאל, ראב"ד העדה הספרדית בירושלים, ולפני כן נשיא מועצת הרבנות במצרים, ומחבר שו"ת מנחת החג כתב: "ותמיד שומה היתה בלבי לדעת מה ראו על ככה רבני מצרים בדורנו זה ובדור שלפנינו שכל כך הם נוחים ומקלים ונותנים ידם לקבל גרים בחורים גם בתולות אם כי יש רגליים לדבר שלא לשם שמים מתיהדים וגם אין הדבר ברור כי גם אחרי הגרות לא יעברו בשאט ונפש על כל דברי התורה ורק בשם ישראל יכונה". ואחר דיון קצר הצדיק מנהגם: "ובראותי מעשים כאלה יום יום מצאתי כי מעשיהם של הרבנים נוחי עדן נוכחים וישרים" (מנחת החג, חלק ב' אה"ע סימן ב' ; מסוה"ג, עמ' 622–624). נמצא שלא רק שכך הייתה דעתו, אלא כך היה מנהגם של כל רבני מצרים (וממילא מתבארת על נכון דעת רבני מצרים - הנהר מצרים, התעלומות לב, ומהר"ם פארדו).
הרב משה שמואל גלזנר, רבה של קלויזנבורג ומחבר דור רביעי, לאחר שפירסם את 'חקור דבר' וקיבל את מכתבו של הרב יששכר דוב קאהן (בינת יששכר אה"ע טז) שהתנגד לגיור משום ש: "יש לחוש לגוף קבלת המצות מהאנשים האלה שקבלתם לא מהני מידי כי יש אומדנא דמוכח שהאנשים האלה הם מחללי שבת בפרהסיא ואוכלים נבילות וטריפות", כתב במפורש (תל תלפיות ט,251): "כפי הנראה מקראי ומגמרא ורמב''ם עיקר החשש בגרים שלא לשם שמים שלא יסיתו אותנו לשוב מאחרי השם ולעבוד עבודה זרה, וכל שבטוח לנו שהגר מניח על כל פנים אמונתו בלב שלם סגי בהכי לקבלו בעדת ישראל". (ובהרחבה מסורת הגיור, עמ' 494–498)
הרב מסעוד הכהן, רבה של תמושנת שבאלג'יריה וראש הישיבה, מחבר שו"ת פרחי כהונה, פסק ש"מקבלין בשתי ידיים לגיורת הזאת ולכל כיוצא בה", אף שבעלה חי כחילוני והמציאות היא ש"קרוב לודאי שתחזור לסורה" (ריח ניחוח עמ' 606 ע"ע פרחי כהונה, אה"ע סי' יא; מסוה"ג, עמ' 660–663).).
הרב משה מלכה, רבה של פתח תקווה ומחבר שו"ת מקוה המים שהכריע כדעת הרב עוזיאל, "שאם קבלה האשה על עצמה לקיים את כל המצוות... אע"פ שידוע שלא יקיים אותם, מקבלים אותו", ואין זה תפקיד בית הדין "לחקור אחריהם אם יקיימו או לא יקיימו אחרי הגרות" (מקוה המים ח"ה אה"ע סי' ב; מסוה"ג, עמ' 858–860).
הרב אברהם אהרון פרייס, רבה של טרונטו ומחבר ספרי משנת אברהם, שכונה על ידי הגרי"א הנקין: "מרן שר התורה", כתב: " אבל אין מהם אחד (חוץ מאחד בשנים רבות) שמתגייר מחמת שבא להכרת האמת שהדת הישראלי היא האמיתית וגם אין בדעתם כלל לקיים את מצות התורה לאחר שיעברו את 'הפארמליא' של גיור", ואחר דיון הסיק שגיורם תקף וטוב לגיירם משיקולים כלל ישראליים: " ובאמת הדבר תלוי בהזמן כי יש זמן שאנו צריכים לגרים הרבה כגון בימינו אנו, שעל ידי הצורר ימח שמו בגרמניא נאספו שם מיליונים נפרשות מהטובים שבישראל ונתמעט מספר בני ישראל בעולם באופן מבהיל. וכן ההתבוללות ונשואי תערובות המתרבות יום יום באמריקה ובכל שאר ארצות הגולה ממעטת את מספר בני ישראל. ולאידך גיסא בישראל המדינה צריכה לישראלים שיבואו לשם ויתיישבו שמה כי המדינה מסובבת בשונאים מכל צד ואם לא יתיישבו שם הרבה יהודים, אין ספק שהשונאים הללו אויבי נפשינו יעשו מלחמות אתנו כי ידעו שאין הרבה יהודים אשר ילחמו נגדם. לכך בזמן כזה בודאי שאנו מעוניינים מאד להרבות גרים ושיתרבה העם."
הרב ישראל בארי, רבה של נס ציונה, כתב במכתב לרב פלדר ותיאר את הגיורים שנערכים על ידו ברבנות הראשית: "כעין חשש זה נמצא גם אצלנו, שלפעמים מגיירים גדול הנמצא בקיבוץ חפשי, שידוע לנו בבירור שתיכף אחרי גירותו לא יקיים אפילו מצוה אחת מן המצוות, וגם קבלתו אינה אלא מן השפה ולחוץ", ואחר שביאר טעם אפשרי להצדיק מנהג בתי הדין סיים: "דאם לא כן נפל פיתא בבירא, שאנו מגיירים נשים שבודאות אנו יודעים שאינם מתכוונים לשמור על טהרת המשפחה, ואין תמים שיאמין להם בכגון זה, ובכל זאת אין אנו חוששים לזה". (נחלת צבי עמ' קס והלאה).
וכ"כ הרב משה דריהם מג'רבה ששימש כדיין בטבריה (שו"ת והשיב משה יו"ד נא), לגבי גיור קרובים של יהודים שעלו אחר השואה. "ודא עקא שהם גרים במקומות שאינם שומרי מסורת ואוכלים נבלות וטריפות ומחללי שבתות וימים טובים, ודבר ברור הוא שאחרי שיתגיירו ינהגו כמו אותם היהודים הגרים אצלם שכמעט אין יכולים ליזהר... וכל שכן בילדים הקטנים שמתחנכים שם בבית ספר חפשי כי אין נמצא שם בית ספר דתי, אשר כמעט בלי ספק ישארו אחר כך ככופרים שמלעגים על קדשי בני ישראל וחושבים עצמם כיהודים שהם גרים אצלם... ואם כנים אנחנו בזה הנה הגיורות שבזמננו רובם ככלם מתנהגים בכמה דברים כיהודיות גם לפני הגרות מעת שנישאו לישראל פשיטא שימשיכו כך לאחר הגירות ועוד יוסיפו להתנהג כיהודיות בדברים אחרים ולפי האמור יש לקבל אותם ולהציל האיש מעון חמור דכרת מד"ק וקנאים פוגעים בו וגם להציל הילדים שיולדו להם וכן לגייר אלו שכבר נולדו להם להכניס את כל המשפחה תחת כנפי השכינה ולא ידח ממנו נדח".
הרב שמואל ילוב רבה של סירקיוז שבניו יורק ומחבר ספרי שלמי שמואל ומנחת שמואל, צידד לגייר אף ש"במדינה זו רובם הם מחללי שבת ר"ל ולכתחילה אינם מקבלים עליהם עול כל התורה מפני שהרבה דברים כבר נחשב להם להיתר" (שלמי שמואל סי' ה; מסוה"ג, עמ' 750 ועוד).
הרב בן ציון נטלוביץ' רבן של כמה ערים בליטא ואחר כך בארה"ב ומחברי אגודת הרבנים, במענה לרב ילוב: "לדעתי אין עכוב בזה דדוקא אם משיירים הם בעת הקבלה שמתנה בפירוש שאין מקבל עליו זה נקרא עכו"ם שבא לקבל חוץ מדבר אחד שאין מקבלין אותן" (התבונה, שנה ב' סימן ט"ו). גם הרב שלמה נתן קוטלר הסכים עם הרב ילוב להקל (שם סי' כ; מסורת הגיור 751-752), וכלל לא ראה צורך להאריך בעניין קבלת המצוות, בניגוד גמור להנחת היסוד של כבודו.
גם הרב אברהם מרדכי הרשברג רבה הראשי של מקסיקו כתב שניתן לגייר אף שהגרים אינם שומרים תורה ומצוות מיד אחר גיורם, משום ש"זהו דין מיוחד מצד עצם דין הגירות שקיבל עליו את המצות לקיימן, ואפילו אם בלב אינו חושב כן, הוי דברים שבלב ואינן דברים" (קול ירושלים, שנה ד חוברת ג-ד, אות כ; ; מסוה"ג, עמ' 783–785).
הרב מרדכי דב איידלברג, מגדולי רבני אוקראינה ומחבר שו"ת חזון למועד התיר בצער רב בשל שעת הדחק גדולה, לגייר למרות שהגר: " סביר וקיבל לקחת עליו עול היהדות, ורק שם ישראל יקרא עליו, ואחר כך ינהיג את עצמו כבתחלה", ו"קרוב הדבר שיתנהג כמו שארי יהודים פורקי עול תורה ומצוה שנתרבו בעוונותינו הרבים, ולא יהיה עדיף מהם". כדי להצדיק את המנהג הוא דוחה את שיטת האבני צדק ומבאר שאין ללמוד מגיור הכותים לפסול גיורים שאינם כנים, ומסביר שיש להחשיב גם גיורים כאלה כ'לשם שמים' משום שכיון שיכלו לחיות בנישואין אזרחיים ובכל זאת באו להתגייר "שפיר יש לחשוב שעושה זה גם לשם יהדות, לפי ראות עינינו" (חזון למועד סי' ו ; מסוה"ג, עמ' 569–571).
אחר הבאת הציטוטים האלה, הרשות נתונה ביד תלמידי חכמים להביע דעתם ולצדד בעמדה זו אחרת. אולם בהיעדר יכולת להודות בקיומה של דעה שקיימת בדברי כמה וכמה פוסקים – כל דיון תורני וענייני הוא חסר תכלית. כמובן, אם דעת המשיב היא שצדקו המחמירים – הרשות בידו. מעולם לא הוכחשה חלילה קיומה של דעה מחמירה; להפך, מי שלא יסתמך על דברי אחרים ומעיין בגוף "מסורת הגיור" יווכח שהתבארה דעתם באורך ובהעמקה רבה.