דעת המקילים בבדיקה פנימית

לענ"ד דעת המקילים מוצגת בצורה ממש לא מדויקת, ובגלל זה מתקבל רושם שזו דעה חשובה ולא דעת פוסקים בודדים כפי שלכאורה עולה לענ"ד מהסוגיה.

פנה"ל ב,יא: "נחלקו הפוסקים בביאור הגמרא בנדה נז, ב. לדעת המקילים, גם כאשר האשה סבורה שהרגישה שיצא מרחמה דם, אם הרגשה זו היתה לאחר הטלת מי רגליים או בדיקה פנימית או חיבור, תולים את הרגשתה בפעולות אלו, ומתייחסים לדם כדין כתם. כך הוא פשט הגמרא וכ"כ מהר"ם מלובלין ב; נטע שעשועים יו"ד כא; צמח צדק יו"ד צח-צט; לחם ושמלה קפג, ב, ויסדו דבריהם על רש"י ומהר"ם מרוטנבורג שהובא בהגה"מ (איסו"ב ד, כ)".

1. בנדה נז,ב: "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם… ת"ש: עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, אם עגול – טהור, ואם משוך – טמא. היכי דמי? אי דארגישה – עגול אמאי טהור? אלא לאו – דלא ארגישה וקתני משוך – טמא! לא, לעולם – דארגישה, ואימור הרגשת עד הואי, משוך – ודאי מגופה אתא, עגול – טהור".

מפשט הגמרא עולה במפורש שרק כאשר מסתבר שהדם לא בא ממנה, כי היא ראתה מראה עגול על גבי עד שהיה תחת הכר מקילים ותולים את הרגשתה בהרגשת העד והיא טהורה. וזו היא שיטת המקילים בפירוש הגמרא, וכך פירשו רש"י (ד"ה 'דארגישה'), מאירי, רמב"ם (איסו"ב ה יז), תה"ד (רמו, וכ"כ תלמידו בשמו בספר לקט יושר חלק ב יט,א).

לפי זה ברור שכאשר בדקה בדיקה פנימית בעד הבדוק והיא אומרת שהיא הרגישה היא טמאה לכו"ע.

א"כ ברור הצגת דעת המקילים בביאור הגמרא ממש לא מדויק. בנוסף לכך נוצרת סתירה מהמשך ההערה שבה הרב מצמצם את המחלוקת, וכבר העירו על זה בפורום :

https://forum.yhb.org.il/answers/%d7%a6%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a7%d7%aa-%d7%91%d7%93%d7%99%d7%9f-%d7%93%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%9e%d7%a6%d7%90-%d7%91%d7%91%d7%93%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a4%d7%a0%d7%99/

בנוסף לכך כתבו רמב"ם (אסו"ב ט) ותה"ד (מז) שאם בדקה בדיקה פנימית בעד הבדוק גם כאשר היא אומרת שהיא לא הרגישה מחמירים ומטמאים אותה ואומרים שהרגשת העת הקהתה את הרגשתה ובאמת הרגישה.

וביאר זאת בעל תה"ד בספר לקט יושר שאע"פ שפירשנו את הגמרא לקולא למדנו ממנה שכאשר אישה עושה . פעולות שעלולות להטעות אותה בנוגע להרגשתה יש בזה ספק, וכמו שכאשר ברור שהדם לא בא ממנה אנו מקילים עליה, כך גם לצד השני כאשר ברור שהדם בא ממנה אנחנו מחמירים.

וז"ל: "משום דחזינא התם (נדה נז,ב) דספיקא דהרגשה… בעגול טהור לגמרי דתלינן בהרגשת עד. א"כ אפי' לא ארגשה מספקינא לחומרא ותלינן דלמא ארגשה מן המקור והרגשת העד בטיל לה הרגשת המקור. וכן כתב רמב"ם פ"ט בתחילתו דאם בדקה ולא הרגישה אמרי' דבחזקת הרגשה היא.

יוצא שגם מהמפרשים את הגמרא להקל סוברים למעשה שיש להחמיר בבדיקה פנימית גם כאשר לא הרגישה, לכן מה שכתוב בפנה"ל שדעת המקילים בבדיקה פנימית היא פשט הגמרא זה ממש לא נכון, הנה אנחנו רואים שראשונים שפירשו כפשט הגמרא ומחמירים בבדיקה פנימית גם כאשר לא הרגישה.

לכן אע"פ שאחרונים רבים הבינו שמי שמפרש כפשט הגמרא יקל גם בבדיקה פנימית, ולכן הביאו הוכחה לשיטה זו מרש"י שפירש כפשט הגמרא, נלע"ד שלא נכון לציין שהמקילים יסדו את שיטתם על דעת רש"י, שלכאורה זו טעות ואין בזה שום חיזוק לשיטתם.

גם דברי מהר"ם שהובא בהג' מימוניות שהובא באחרונים כהוכחה לשיטה המקילה בבדיקה פנימית, שנויים במחלוקת באחרונים, כפי שכתב בינת אדם (בית הנשים ז,ח).

2. בנוסף לכך נראה שרשימת האחרונים שמקילים בבדיקה פנימית לא מדויקת.

ממהר"ם מלובלין אין שום הוכחה לכך שהיקל בבדיקה פנימית.

בשו"ת מהר"ם מלובלין (ב) חקר האם הרגשה היא סימן או סיבה, והוכיח שהרגשה היא סיבה ונדרשת על מנת לאסור מהתורה. בתוך דבריו הביא בכפיפה אחת את הרמב"ם (ט א) שאסר דם שנמצא בבדיקה מדאו', משום שחזקתה שהרגישה, ואת המהר"ם שהובא בהגמ"י, ממנו עולה לכא' שדם הנמצא בבדיקה אינו אוסר מהתורה כי בא שלא בהרגשה. לכאורה אין מכאן שום הוכחה לגבי דעתו בבדיקה פנימית, כל מטרתו הייתה להוכיח שכדי שאישה תהיה טמאה היא חייבת להרגיש ולכן הביא את הרמב"ם והמהר"ם שהובא בהג"מ.

שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) יורה דעה סימן צט הסתפק ולא הכריע כך למעשה

ע"כ אפשר לומר דגם לדידן בבדיקת עד ולא הרגישה נחשב רק ספק דאורייתא ולא ודאי ונפ"מ להצטרף לס"ס.

מ"מ למסקנא לא אמרינן כן והיינו דכיון דאפשר לטעות מהרגשת דם להרגשת עד לכן אפי' בלא ארגישה דם א"א לטהר מדאורייתא דאימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא… קיצור. שי"ל דלרב ירמיה מדפתי בבדקה א"ע בעד הבדוק אף שלא הרגישה י"ל דגם לשמואל ה"ל ספיקא דאורייתא. אבל לרב אשי לפירוש התוספות י"ל דטהורה מדאורייתא: ט. ומיהו יש כמה גווני דלא מחמירין לומר אימור ארגישה וכסבורה כו'. הא' כמ"ש הכו"פ סי' קפ"ג והיינו דוקא בבדיקה שהכניסה העד לפרוזדור בזו אמרינן אף דהרגישה תולה הדבר בעד כנ"ל.

יש לספק באומרת דברור לה שאין זה רק הרגשת עד שמא י"ל דנאמנת. דאע"ג דשייך בזה טעות מ"מ כיון שאומרת שברור לה י"ל דנאמנת כעין שמצינו רפט"ו דיבמות גבי החזיקה היא מלחמה דאף במקום ששייך לומר בדדמי יש סברא דנאמנת לומר שלא אמרה בדדמי. וכ"ש הכא דבלא"ה אין ברור סברא זו דתלינן להחמיר בהרגשת עד. וגם אולי דומה למ"ש רמ"א בהג"ה בש"ע סי' קפ"ז ס"ו אם אמרה ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה עכ"ל:

וגם מלחם ושמלה נראה שרק נטה לכך אך לא ברור אם הכריע כך למעשה.

וכך גם הציג את דעתו הרב דני קלר באתר ההרחבות: "ובסי' קצ בלחם (ב) כתב שזו מחלוקת אחרונים ובשמלה שם (ב) נראה שנוטה לדעת הנטע שעשועים"