בעיקרון אתה צודק, אך בפועל לא נוהגים כך, כמו בברכת האילנות, ברכה על ההלל, ארבעת המינים.
וראיתי שהרב יצחק יוסף כתב לגבי ברכת האילנות: "וטוב שאחד יברך הברכה בקול רם והשאר יאמרו אחריו בלחש, משום "ברוב עם הדרת מלך", ואם כי יותר טוב שאחד יברך ויוציא את כולם, ומנהג נכון הוא המיוסד על פי הגמרא (ברכות נג ע"א) שבאופן כזה שאחד מברך ומוציא את הרבים, מקיימים "ברוב עם הדרת מלך". ומבואר כן בשו"ע (סי' רחצ סי"ד) בדין ברכת 'בורא מאורי האש' שאחד מברך לכולם. וכן בביאורי הגר"א (סי' ח סקי"ב) שעדיף יותר שאחד מברך לכולם. אולם במקומות שאין כולם בקיאים לכוין להוציא ולצאת ידי חובה, כדין שומע כעונה, נהגו שאחד מברך בקול רם וכל אחד ואחד מהציבור אומר אחריו מילה במילה בלחש, וכפי שנוהגים בליל יום הכיפורים שהש"ץ אומר ברכת 'שהחיינו' בקול רם, והציבור אומרים עמו בלחש, וכמ"ש המגן אברהם (סי' תריט סק"ג) שעל פי הרוב אין שליחי הצבור מכוונים להוציא אחרים ידי חובתם. וכן פסק בשו"ע הגר"ז, וכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' רצה סק"ה) שאין בזה חשש ברכה שאינה צריכה, כשכל אחד רוצה לברך לעצמו, ואינו רוצה לצאת ידי חובה מהשליח ציבור. וכן כתב בשלמי צבור (דף ש"כ ע"ג) ובפתח הדביר (סוף סימן רעג)".
אני מסכים שההפניה לפרק יב הלכה ז לא ברורה, שכמו שאמרת אין קשר בין ברכה אחרונה לברכות הראיה בעניין הזה.