דם בהרגשה כשיש לה מכה ברחם

שלום יצחק צבי.

מה שהרמ"א מדבר לגבי מכה בזמן וסתה, הוא בזמן שיש הרגשה של מכה, כלומר כאב שמצביע על כך, שהדם שרואים כרגע, מגיע ממכה. והסיבה היחידה לחשוב שמדובר בוסת, זה בגלל הזמן, שמדובר בזמן וסתה. ואילו מה שהרב מלמד כתב להחמיר, הוא כאשר האשה מרגישה שהווסת הגיעה, ולא רק שהגיע הזמן שבו הוסת אמור להגיע. שבכה"ג כבר אין לתלות במכה, כי הווסת הגיעה.

בברכה, אהרן פרידמן

אבל כשהאישה מרגישה הרגשות וסת זו בדיוק ההגדרה של ההרגשה האסורה מהתורה לדעת הרב, יוצא שאין מצב ביניים בו יש הרגשה אבל זה לא וסתה הקבוע.

האם הרב מחמיר גם בלא שעת וסתה כשיש לה מכה שיכולה להוציא דם אבל אין ודאות שהדם משם והוא בא בהרגשה?

אם אסכם, האם לדעת הרב אשה שמרגישה הרגשות שמרגישה בדר"כ בזמן הוסת באחד משני המקרים: בשעת וסתה ויש ודאות של האישה שהדם בא מן המכה, או לא בשעת וסתה אבל זו מכה שיכולה להוציא דם, טהורה?

תודה!

שלום יצחק צבי.

אנסה לחלק את תשובתי לשניים, ואסביר איך אני מבין את הדברים:

א.      כתבת שדברי הרב מלמד בפנה"ל, מחמירים יותר מדעת השו"ע והרמ"א. אתמקד ברשותך בדעת הרמ"א. אני מניח שאתה מתכוון לדברי הש"ך האלה (או פירושים דומים לכך), שכתב על הרמ"א:

"אינה תולה במכתה. אף על פי שיודעת שמכתה מוציאה דם דאם לא כן לא תטמא לעולם אבל אם מרגשת עתה שדם זה בא מן המכה אפילו בשעת וסתה טהורה ולא שייך לומר בכה"ג דאל"כ לא תטמא לעולם דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש...".

הרמ"א כאן (או יותר נכון הש"ך בדעת הרמ"א), מדבר על הרגשה של מכה, ולא על הרגשה של וסת.

ב.       לגבי פסיקת הרב מלמד במקרים שציינת, למיטב הבנתי:

עיקר הדיון של "תלייה במכה", הוא במקרים של ספק. דהיינו, שאנחנו לא יודעים, האם הדם שלפנינו, הגיע במסגרת של ווסת, או שמא הגיע בגלל מכה. כאשר יש הוכחות חזקות וברורות, שהדם שלפנינו מגיע מווסת - הרב מלמד לא מקיל לתלות במכה. ולכן, כאשר האשה תבין שמדובר בווסת, או בגלל הרגשות של ווסת שבאות יחד עם יציאת הדם, או בגלל כמות ואופי הדימום - אין לנו ספק שמדובר כאן בווסת, והאשה טמאה, ואין מה לתלות במכה.

והקולא של תלייה במכה, היא במקרים שאין לנו וודאות שמדובר בוסת. דוגמא לזה, מקרה של דם בבדיקה - שכעיקרון הדין בו לאיסור, אך לא בגלל שמדובר בוודאות בדם ווסת, אלא מספק, שמא היתה הרגשה שלא זוהתה בגלל עד הבדיקה. שבכה"ג, תולים במכה, שיכולה להוציא דם.

ולכן, במקרים ששאלת, אם האשה מרגישה תחושות ברורות של ווסת, או שברור לה בגלל כמות הדם שמדובר בווסת - לא תולה במכה. גם אם זה לא בזמן שהוסת אמור להגיע. 

יכול להיות שאני מפספס משהו. כשאני מדבר על הרגשה אני מדבר על הרגשה האוסרת מהתורה לא על הרגשת יציאת הדם מהמכה.

א. הרמ"א עצמו התיר בכתמים בכל עניין, מכאן ששאר ההיתרים שלו מתייחסים ליציאת דם בהרגשה והוא מתיר אפילו בשעת וסתה אם באותו זמן ברור לה שהדם יוצא מהמכה או לא בשעת וסתה במכה שיכולה להוציא דם.

ב.זו בדיוק השאלה שלי, אפרט: 1. מחיבור של ההגדרה של הרב להרגשה והסוגיה כאן נשמע שהתפספס המצב בו היא מרגישה אבל אין לה וודאות של וסת, כלומר, לדעת הרב על מה דיבר הרמ"א? אם היא מרגישה אז זה ודאות וסת (על פי ההגדרה להרגשה) ואם אינה מרגישה אזי זהו כתם ועליו מדובר בסיפא של הרמ"א. 2. גם אם נאמר שיש הרגשה של וסת, זוהי לא עונת וסתה וטכנית גם על זה דיבר הרמ"א, האם כאן בוודאות הרב פוסק אחרת, לפחות מההבנה החיצונית של הרמ"א?

כשלמדתי את הפרק של הרגשות העמדתי את דעת הרב שמדובר על הרגשה של וסת ולא על ודאות של וסת, אך אי אפשר להעמיד את ההבנה הזו עם הסוגיה כאן.

לכאורה הרב מלמד מבין שדין תליה במכה נאמר במקרה שהאישה מרגישה שיוצא לה דם מהרחם או רואה דם בבדיקה, שמצד אחד לא ברור שיש הרגשת וסת ומצד שני זה לא כתם, אך אם הרגישה הרגשת וסת ברור שטמאה מהתורה ולא יכולה לתלות במכה.

ספר התרומה סימנים הלכות נדה סימן צב

ואם מרגשת שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודע' אם מוציאה דם אם יש כתם על בגדה תולה בה וכשר ואם ספרה ג' ימים נקיים ומצאה כתם כשר אבל ימים ראשונים של ספירה נר' דבעינן נקיים בלא ספק שתדע שפסק דם המקור אבל אם בודקת עצמה באותה מקום ומוצאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם טמאה ואין לתלות במכה אבל אם פקחת לדעת שדם יוצא מאותה מכה גם דם שבשעת בדיקה טהור כדתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם אלמא דוקא כשיודעת שדם יוצא מן המכה נאמנת וטהור דם של בדיק' אבל אם ספק לאשה אינה תולה דם של מכה בבדיק' אבל כתם של בגדה תולה בה ואפי' כשיודעת בברי שזו המכה מוציאה דם אינה תולה דם בשעת וסתה דאם כן לא תהיה לעולם טמאה.

יוצא מדבריך שיש שלוש מדרגות - 1. הרגשת וסת שזו ההרגשה האסורה מהתורה. 2. הרגשת ביניים שגם אוסרת מהתורה (?) של יציאת דם מהרחם. 3. כתמים.

או שהתכוונת לומר שרק אישה שבודקת או שבוסת יש לה הרגשה של יציאת דם מהרחם (ספציפית ההרגשה הזו) יכולה לתלות? אם כן אין זה מבואר בפנה"ל והיה צריך לכתוב את זה.

 הרב מלמד אומר דבר פשוט וברור שנלע"ד כולם יסכימו איתו. והוא, שאם ברור לאישה מכל סיבה שהיא שזה לא דם מכה אז היא לא יכולה לתלות במכה. לכן אם לדוגמה היא רואה כמות דם גדולה שכבר לא מסתבר שזה בא מהפצע שלה אזה היא טמאה, וכן אם היא הרגישה הרגשה שממנה היא יודעת בודאות שהתחיל הוסת.

כאשר היא מרגישה שיוצא ממנה דם מהרחם במקרה רגיל היא הייתה טמאה מהתורה אך מכיוון שיש לה מכה ויכול להיות שזה מהמכה היא יכולה לתלות במכה (לפי דיני תליה במכה) 

אבל הרגשת הוסת זו בדיוק ההרגשה שהרב מגדיר כהרגשה מדאורייתא, לא הוגדרה מדרגה אמצעית. פשוט שאם זה לא דם שיכול לצאת מהמכה היא טמאה.

להסבר הרב - הרגשה שיוצא דם מהרחם, במקרה שזו לא הרגשת הוסת שלה, איננה מטמאת להבנתי: "למעשה, ההרגשה הגופנית שיוצרת טומאה מהתורה היא ההרגשה שמגבשת אצל האשה את התודעה שהדם שיוצא ממנה – יוצא במסגרת וסת, ואין זה משנה על סמך אילו תחושות בדיוק התגבשה התודעה." (פנה"ל ב,ו,6)

סיכום:

1. מוסכם ש: יש מקרה שבו האשה טמאה מהתורה והוא אינו כתם שאותו הרב הזכיר במפורש הרבה פעמים באותה הלכה, והוא כאשר היא בודקת בדיקה פנימית.

וכן ברור מדברי הרב שאם היא מרגישה הרגשה שממנה היא יודעת בודאות שהגיע הוסת היא לא יכולה לתלות במכה, גם אם היא סבורה מסיבה מסוימת שזה דם מכה.

2. השאלה היא מה הדין כאשר היא מרגישה יציאת דם מהרחם, מצד אחד זו הרגשת וסת שמטמאת מהתורה, אך מצד שני אם היא סבורה שזה דם מכה שיש לה ברחם, מסתבר מאוד שאפשר לתלות במכה. וכך רואים במפורש מהראשונים שדיברו גם במקרה כזה.

אני מסכים שמהניסוח בפניני הלכה קשה להבין מה הדין במקרה הזה.

לגבי 2, נכנסת עוד פעם לפלונטר, תחושת יציאת הדם לדעת הרב היא לאו דווקא הרגשה מטמאת מהתורה. רק הרגשה שמגבשת אצלה את התודעה שהדם יוצא במסגרת וסת.

ברור שלדעת הרב אישה שאומרת שהיא מרגישה שיוצא לה דם מהרחם היא טמאה מהתורה, מה יותר הרגשת וסת מזה. וזה מה שהרגישו בעבר לדעת הרב, אלא שהיום שההרגשה קהתה גם הרגשות אחרות שמהם האישה מבינה שהיא רואה דם וסת מטמאות מהתורה.

וז"ל: בעבר, נשים רבות יותר חשו את רגע תחילת יציאת דם הווסת, אולי מפני שלהופעת הווסת היתה השפעה מרובה על אורח חייהן, והדריכות לקראתו חידדה את החושים להרגיש יותר ביציאתו. לפיכך, אף שההרגשה המדויקת של פתיחת הרחם ותחילת יציאת הדם קהתה מעט, כלל ההלכה לא השתנה, וכל אשה שיודעת בבירור מתוך תחושות גופה שיוצא ממנה דם וסת, נטמאת מהתורה, ואין זה משנה מצירוף של אילו תחושות היא יודעת זאת.

כלומר,לדבריך אם אישה (בלי קשר למכה) שאף פעם לא מרגישה את רגע יציאת הדם בזמן הוסת, תרגיש את התחושה הזו, היא תהיה טמאה מהתורה? גם אם אין לה שום מודעות שזו וסת?

בהמשך לזה, אם אשה מרגישה תחושות וסת שיכולות להיות גם תחושות של יציאת דם ממכה, כמו כאב בטן וכדו', האם גם אז היא יכולה לתלות?

 1. לכאורה ברור מהפוסקים שהרגשה המטמאת היא הרגשה שממנה האישה מבינה שיוצא לה דם מהרחם, ורוב הנשים בימינו מרגישות שיוצא להן דם מהרחם ע"י ההרגשות של הוסת, ולכן הרב כתב כך. אבל אם יהיה מקרה מיוחד  שבד"כ היא לא מרגישה ממש את יציאת הדם מהרחם, ופתאום הרגישה, כגון שהיא הרגישה פתיחת פי מקור, אע"פ שבדרך כלל זו לא ההרגשה שהיא מרגישה בוסת – לכאורה היא טמאה מהתורה, כי אין גדר כזה בפוסקים 'הרגשת וסת' אלא הרגשה שממנה היא מבינה שיוצא לה דם מהרחם. לא יתכן שמשהו שכל הפוסקים יטמאו מהתורה הרב מלמד יקל בו.

בנוסף לכך אני חושב שאישה שמרגישה שיוצא לה דם מהרחם היא תבין שזה וסת גם אם היא אף פעם לא הרגישה כך בוסת.

וגם אם אני טועה, בכל אופן זה מקרה מיוחד שאני לא יודע אם הוא מצוי ומצריך התייחסות. ואם זה מצוי, אז אני מסכים שכדאי להבהיר את הנקודה הזאת בספר.

2. אם אשה מרגישה תחושה של וסת, שיכול להיות שהיא נובעת מהמכה שיש לה, נראה לי ברור מהראשונים שיכולה לתלות במכה כאשר האשה סבורה שהדם יצא מפצע. ואתה צודק שבפניני הלכה לא משמע כך וצריך לברר למה.