| ♥ 0 |
רא"ש מסכת פסחים פרק ב: "ישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה. ובירושלמי פליגי ביה דגרסינן התם הפקיר חמצו בי"ד. אחר הפסח מהו. ר' יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר רבי יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש להערמה. כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו". טור אורח חיים הלכות פסח סימן תמח: "וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי אף על פי שביטלו דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטלו". בית יוסף אורח חיים סימן תמח: "וידוע דהלכה כרבי יוחנן ומפני כך סתם רבינו וכתב אוסר בירושלמי". שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמח סעיף ה: "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אסור אף על פי שביטל". משנה ברורה סימן תמח ס"ק כה: "ואף על גב דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו. {ודע דכמה אחרונים כתבו דאפילו בדק ג"כ כמנהגנו ונמצא חמץ לאחר הפסח ג"כ אסור בהנאה דלא חילקו בדבר ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ דמאי הוי ליה למעבד הרי עשה הכל כדין ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהן ועיין בבה"ל ס"ג בד"ה אפילו מ"ש בזה}". לסיכום, מכל הנ"ל לכאורה ברור שהטעם לכך שחמץ שביטלו קודם הפסח אסור לאחר הפסח, אע"פ שלא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, זה בגלל שחכמים חששו לאנשים שיערימו וישהו את החמץ אצלם בפסח ויגידו שהפקירו או ביטלו אע"פ שלא באמת עשו זאת. א"כ, למה בפניני הלכה פסח ה, ב כתוב: "בדיעבד כאשר אדם שכח לבער את חמצו והגיע ערב פסח והוא רחוק מהבית, יסתפק בביטול בלבד, ומיד כשיגיע לביתו ישרפנו. ואפילו אם חזר לביתו אחר הפסח, חייב לבערו, שאם לא יבערו יוכיח שביטולו לא היה שלם (שו”ע תמח, ה; מ”ב כה)". וכ"כ בפרק ד הלכה י: "מי שהיה צריך לבדוק את ביתו ושכח ונסע בלא לבדוק, וגם אינו מוצא שליח שיבדוק במקומו, נחלקו הפוסקים אם חייב לחזור, וכשיש קושי רב לחזור, יוכל להסתפק בביטול חמץ. ואחר הפסח ישרוף או יאבד את החמץ שביטל, שאם לאחר הפסח יהנה ממנו, יראה בעצמו שהביטול היה מהשפה ולחוץ. וכן הדין בכל מי שביטל את חמצו ולא ביערו, שאחר הפסח אסרוהו חכמים באכילה והנאה (שו”ע תמח, ה)".
סומן כספאם
|